הנתיב החדש- בטיחות בתנועה (אסף) בע"מ נ' לינוי בניה ותשתית בע"מ - פסקדין

החלטה

מבוא

בפני שתי בקשות מטעם הצדדים. הבקשה הראשונה הינה בקשתה של הנתבעת, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן- "חוק החברות"), לחייב את התובעת בהפקדת ערובה, בסכום שלא יפחת מ- 200,000 ₪, על מנת להבטיח את תשלום הוצאותיה של הנתבעת בגין התובענה שהגישה התובעת בתיק זה, וכן להתנות את המשך ניהולם של ההליכים בתיק זה בהפקדת ערובה כאמור. הבקשה השנייה הינה בקשתה של התובעת לשחרור ערובה בסכום של 25,000 ₪ אשר הופקדה על ידה בקופת בית המשפט כתנאי למתן צווי עיקול, לצורך הבטחת הוצאותיה של הנתבעת.

על פי המתואר בכתב התביעה, התובעת הינה חברה המייצרת, מספקת ומתקינה תמרורים, שלטים ואביזרי בטיחות, ומבצעת סימוני כבישים ודרכים, אשר התקשרה בהסכם עם הנתבעת (להלן: "חוזה הקבלנות") לביצוע עבודות שאותן התחייבה הנתבעת לבצע עבור עיריית ירושלים (להלן- "ההסכם עם העירייה"). העבודות על פי ההסכם עם העירייה היו עבודות לקרצוף, ריבוד וסימון כבישים. לאחר שהתובעת ביצעה את העבודות, שלחה לנתבעת את החשבונות בהתאם לחוזה הקבלנות. לאחר שהנתבעת שילמה חלק מהתמורה, נותרה יתרת חוב בסך של 664,832 ₪.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ובד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה להטלת עיקול זמני. ביום 30.9.13 הוטלו צווי עיקול זמני על נכסי הנתבעת על פי החלטת כב' הרשמת הבכירה מ' אב-גנים- ויינשטיין. בהתאם להחלטה הפקידה התובעת בקופת בית המשפט סכום של 25,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת. ביום 14.10.13 הגישה הנתבעת בקשה לביטול צו העיקול שניתן במעמד צד אחד. ביום 20.10.13 התקיים דיון שבמסגרתו הסכימה התובעת כי העיקול שהוטל יבוטל וכי הדיון יועבר לסדר דין רגיל. הצדדים נותרו חלוקים בשאלת ההוצאות וכב' הרשמת החליטה להטיל על התובעת הוצאות בסך של 3,000 ₪.

הבקשה להפקדת ערובה

טענות הצדדים

לטענת הנתבעת, יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה כיוון שהתובעת הינה חברה פרטית אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת. הנתבעת הוסיפה וטענה כי סיכויי התביעה קלושים משום שהתביעה מבוססת על טיוטת הסכם שלא נחתמה, שאינה משקפת את ההסכמות שהושגו ואשר יושמו בפועל, והתביעה אינה נתמכת בראיה בכתב לקיומו של חוב כלשהו. נטען שבמהלך הדיון שהתקיים בבקשה לביטול העיקול הזמני, לא הצליח הבעלים והמנהל של התובעת, מר אסף שרון, להציג את דרך חישוב החוב. עוד טענה התובעת כי במהלך הדיון התברר שאין כל בסיס לבקשה להטלת העיקול ולהגשת כתב תביעה בסדר דין מקוצר וכי התובעת הציגה 'עובדות' שלא היו.

בתשובתה התנגדה התובעת לבקשה. לטענתה אין הצדקה בנסיבות העניין לחייבה בהפקדת ערובה. לטענתה מנסה הנתבעת לסרבל את ההליך המשפטי בטענות סרק, מבלי לסמוך את טענותיה בעובדות. התובעת פרשה בתגובתה את מצבה הכלכלי: סך פיקדונותיה הנזילים ויתרתה של התובעת נכון ליום התביעה העומדים על 1,182,000 ₪; על פי דוח רואה חשבון רווחי התובעת לשנת 2012 הינם בסכום של 521,763 ₪; לתובעת 4 חוזים עם עיריית ירושלים למשך 3-5 שנים המוערכים על ידי הנתבעת כמקור הכנסה של כ- 5,000,000 ₪ בשנה; בבעלות התובעת כלי רכב, משאיות, ומגרש בשטח של 3.5 דונם במישור אדומים. כאסמכתא לטענותיה צירפה התובעת לתשובתה תדפיסי חשבון עו"ש; תדפיסים של הפיקדונות שלה בבנק דיסקונט; ומכתב מרואה החשבון של התובעת מיום 11.12.13. עוד טענה התובעת כי יש לתת משקל להתנהלותה בתביעה זו, להפקדת ערבות בסך של 25,000 ₪ בבקשה למתן צו עיקול, ולכך ששילמה את ההוצאות שהושתו עליה בסך של 3,000 ₪ ללא שיהוי.

התובעת טענה כי סיכויי התביעה הינם גבוהים, שכן התביעה כולה נסמכת על חשבונות שהוגשו על ידי הנתבעת למזמין העבודה – עיריית ירושלים, ואשר אושרו על ידי מפקח מטעם העירייה. לטענת התובעת, אף שהנתבעת טענה שהתביעה מבוססת על הסכם לא חתום, הנתבעת היא זו שניסחה את ההסכם, הזמינה את העבודות, וחתמה על ההזמנות. כמו כן הטענה אינה משנה את העובדה שהעבודות בוצעו על ידי התובעת בפועל. עוד טענה התובעת שסכום הערובה המבוקש אינו מידתי ואינו סביר בנסיבות העניין – הנתבעת מבקשת 25% מסכום התביעה – סכום שאינו מאזן כלל בין זכותה הבסיסית של התובעת לקבל את יומה בבית המשפט לבין הבטחת הוצאות הנתבעת.

בתגובה לתשובת התובעת, הדגישה הנתבעת כי מתן פטור מהפקדת ערובה לפי החוק היא החריג, וטענה שהתובעת נמנעה מלהציג מסמכים המעידים על איתנותה הכלכלית אף נמנעה מלתמוך את תשובתה בתצהיר של הבעלים והמנהל היחיד. עוד טענה כי המסמכים שצורפו מעידים על היעדר איתנות פיננסית והיעדר יכולת של התובעת לשאת בתשלום ההוצאות מיד עם הדרישה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מהתדפיסים שצירפה התובעת לא ניתן ללמוד על מצבה הכלכלי. ראשית – בפירוט הכספי של חשבון העו"ש לא מופיעה זהות בעל החשבון; שנית – בדף השני של נספח א' מצוין כי הפיקדון משועבד לבנק, כלומר הכסף אינו "נזיל"; שלישית – מהדף השלישי של נספח א' עולה כי מדובר בחשבון פיקדונות פרטי של מר אסף שרון – הבעלים והמנהל היחיד של התובעת; רביעית – מהדף הרביעי של הנספח, ריכוז פיקדונות וחסכונות, עולה כי החשבון המדובר משועבד כולו לבנק; חמישית – כל תיק ההשקעות של התובעת משמש כביטחון לאשראי, משמע שהוא משועבד כולו לבנק.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי נספח ב' לתשובת התובעת, שלגביו נטען כי הוא דוח רואה חשבון, הינו מכתב לקוני שאין אפשרות ללמוד ממנו על יכולת התובעת לפרוע חובות. לטענתה מתייחס המכתב רק לדיווחי החברה לשלטונות המס לשנת 2012, לפני הוצאות מס, ובמכתב חסרים פרטים מהותיים. אשר להצהרת התובעת כי יש לה 4 חוזים עם עיריית ירושלים ששווי הכנסתן מוערך ב-5,000,000 ₪ לשנה, טענה הנתבעת כי לא הוגשה לכך כל אסמכתא, וכי מדובר בהכנסה עתידית שאינה יכולה להעיד על יכולתה של התובעת לפרוע את ההוצאות באופן מיידי. אשר להצהרת התובעת על כך שבבעלותה כלי רכב, משאיות ומגרש, טענה הנתבעת כי מדובר בטענה סתמית שלא צורפה לה כל אסמכתא, וכי לפי הנסח, כלי הרכב והמשאיות משועבדים למספר בנקים ולנושים אחרים. הנתבעת הוסיפה וטענה שהנסח של התובעת קובע כי על זכויותיה השונות רשומים 16 שעבודים, ש-11 מהם בלתי מוגבלים בסכום. על פי הנסח לא היה ביכולתה של התובעת לשלם את האגרה השנתית לרשם החברות (בסך של 1,475 ₪).

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוגשו הגעתי לכלל מסקנה שיש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה.

סעיף 353א לחוק החברות קובע כי- "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

עיון בסעיף מלמד על כך שהכלל שנקבע הינו כי יש לחייב חברה המגישה לבית המשפט תביעה להפקיד ערובה להבטחת ההוצאות שישולמו לנתבע, ככל שהתביעה תידחה והחברה התובעת תחויב בתשלומן. עוד מלמד הסעיף על כך שניתן לפטור את החברה מהפקדת ערובה, ואולם הפטור הוא החריג לכלל המחייב בהפקדת ערובה.

לאחרונה עמד כב' השופט א' דראל על תכלית החיוב בהפקדת ערובה בת"א 32099-06-13 עשהאל ואח' נ' ענב כפר שיתופי להתיישבות בע"מ, (מיום 25.10.13, להלן- "פרשת עשהאל")) כדלקמן-

"חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות נבחן באופן שונה כאשר מדובר בתובע "בשר ודם" לעומת תובעת שהיא חברה בערבון מוגבל. עיקר התכלית של החיוב בהפקדת ערובה הוא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד מקום שבו סבור בית המשפט כי סיכויי ההליך אינם גבוהים. עם זאת, באשר לחברה, הרי שנקודת האיזון שונה, וזאת בשל החשש להסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה בכדי להימנע מלשאת בהוצאות שנגרמו לנתבע. לאור חשש זה נקבעה חזקה ולפיה חברה בערבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשת הנתבע, ערובה להוצאות. חזקה זו איננה חלוטה, אלא ניתנת לסתירה באחת משתי חלופות: במקרה שבו הוכיחה החברה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה במשפט, ולחלופין, אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה, על פי שיקול דעתו...".

כפי שנקבע, כיון שהכלל הינו הפקדת ערובה, הנטל לשכנע את בית המשפט שאין להחיל את הכלל, אלא את החריג המאפשר פטור מחיוב החברה התובעת בערובה, מוטל על החברה התובעת (ראו למשל את פסק דינה של כב' השופטת א' חיות ברע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, (מיום 23.05.2011)).

הפסיקה התוותה בחינה תלת-שלבית לשם ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה. בשלב הראשון בוחן בית המשפט את מצבה הכלכלי של החברה התובעת. כפי שנפסק, הנטל להוכחת האיתנות הכלכלית מוטל על התובעת ולא על מבקש הערובה (ראו למשל רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ, (מיום 29.12.2011); רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (מיום 11.02.2009). בשלב השני, בוחן בית המשפט את נסיבות העניין ואם מצדיקות הנסיבות את חיוב התובעת בהפקדת ערובה. בשלב זה מביא בית המשפט בחשבון, בין היתר, את זכויותיהם החוקתיות של הצדדים (זכות הגישה לערכאות העומדת לטובת התובעת, אל מול זכותו של הנתבע שלא ייצא בחסרון כיס ככל שהתביעה תדחה), ואת העובדה שהפקדת ערובה על ידי חברה הינה הכלל בעוד שהפטור הוא החריג (ראו פרשת עשהאל). גם בשלב זה הנטל להוכיח את הנסיבות שבגינן לא מוצדק החיוב מוטל על כתפי החברה. לבסוף, בשלב השלישי, יבחן בית המשפט את גובה הערובה הנדרשת בנסיבות העניין, ויקבע סכום מידתי המאזן נכונה את השיקולים הרלוונטיים.